בדירה הנמצאת בקומה שלישית ואחרונה בבנין בעיר תל אביב יפו, מתגורר דייר מוגן השוכר את הדירה מבני זוג. השלושה נאשמו בבית המשפט כי קיבלו הודעה ודרישה לבצע תיקונים בדירה, וזאת בהתאם לחוק עזר לתל אביב יפו (מבנים מסוכנים ולא ביצעו אותם.

בהתאם לחוק ניתן היה להשיג על ההודעה בפני מהנדס העיר תוך עשרה ימים ממועד שהתקבלה – והנאשמים לא עשו כן, לא תוך עשרה ימים ואף לא מאוחר יותר. הדייר הסכים עם קיומם של הליקויים. כפי שעלה במהלך הדיון המשפטי והוא זה אשר אף פנה אל עיריית תל אביב והתלונן על ליקויי המבנה. עיקר טענות בני הזוג היו כי חובת תיקון הליקויים חלה על הדייר בלבד וזאת לטענתם בשל הוראות חוק הגנת הדייר.

במשפט העיד מומחה מטעם בני הזוג. "ניתן היה לצפות כי המומחה מטעם הנאשמים יפריך הטענה לפיה הליקויים הופכים את המבנה למסוכן", כתב השופט, "אך לא כך היה. המומחה רק העיד, בחקירתו הראשית כך: 'אני אומר שבמצב שאני ראיתי את הסדקים קשה לבדוק ולדעת אם הדברים מסוכנים או לא. צריך לעשות בדיקת שליפה של הטיח ולראות באמת אם הדברים מסוכנים כמו שהם טוענים'.

השופט אביים ברקאי קבע כי שלושת הנאשמים לא הוכיחו כי אין בדירה ליקויים. ההיפך הוא הנכון. אך עוד יש לומר כי בהעדר השגה על דרישת הלקויים, הרי די באי ציות לדרישה שניתנה כחוק – כדי לקיים את יסודות העבירה.

בני הזוג טענו כי בשל העובדה שמדובר בדייר מוגן – אזי חובת תיקון הליקויים חלה עליו. לביסוס טענה זו הפנו לדיני הגנת הדייר ולחוק הגנת הדייר. "אין מקום לקבל טענה זו", קבע השופט, "ההוראות בחוק הגנת הדייר המתייחסות לתיקוני ליקויים – חלות בין דייר מוגן לבין בעלי הנכס ואינן גורעות מהוראות חוק העזר העירוני או מהוראות פקודת העיריות".

השופט הרשיע את השלושה בעבירה לפי סעיף 3 לחוק עזר לתל אביב יפו (מבנים מסוכנים) התשס"ב – 2001, יחד עם סעיף 254 לפקודת העיריות (נוסח חדש).