שיגעון הנדל"ן מעודד תופעה של חזרה לקיבוץ. משפחות רבות בוחרות לחזור לגור בקיבוץ בו גדלו על ידי שיפוץ או הרחבה של ביתם הישן והנוסטלגי

והפיכתו לבית חלומותיהם. אליהן מצטרפות משפחות חדשות, שלא גדלו בקיבוץ, אשר בוחרות לנטוע לראשונה שורשים בשכונות ההרחבה בקיבוצים. בעולם שכולו קידמה ומודרניזציה הולכת ומסתמנת לה מנגד מגמה של חזרה לשורשים. בעוד תופעת ה"גינדי מאניה" הולכת וצוברת תאוצה, חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה נושא חזון מגורים שונה בתכלית.

 

 

נדמה כי מגמת הקדמה ומגמת ההתיישנות אינן מבטלות זו את זו אלא מעצימות זו את זו. ככל שאנו נעים קדימה כך אנו מתרפקים על הישן והמוכר. כגודל ההתקדמות כך גודל ההתרפקות. כך היה וכך יהיה. בעולם שבו האופנה מקבלת טוויסט מודרני, יש חזרה בולטת לעולם הוינטאג'. בעוד חברות המזון משיקות מגוון רחב של גבינות חדשות, "תנובה" תמיד תתרפק על הקוטג' של פעם לצלילי המנגינה "הנה באתי הביתה". מגמה זו אינה פוסחת על שוק הנדל"ן ועל חזון המגורים של משפחות רבות בישראל. בשנים האחרונות פתחו הקיבוצים את שעריהם בפני קליטת משפחות בשכונות הקרויות הרחבות קיבוצים. תופעת החזרה לקיבוץ הינה סמל בולט לחזרה לשורשים ולהחזרתם של משפחות בני הקיבוצים.

 

 

עבור משפחות הבוחרות באפשרות החזרה למגורים בקיבוץ, המשמעות העיקרית של הבחירה היא מגורים בתוך קהילה המציעה איכות חיים בישוב כפרי מחד, ונגישות למרכזיים עירוניים מאידך. המגמה מאפיינת בעיקר שני סוגי משפחות הבונות את ביתן. הסוג הראשון הוא משפחות של בנים חוזרים. אלה הם בני קיבוץ אשר עזבו את הקיבוץ, כמוני, ובחרו לאחר מספר שנים בהם טיפחו את משפחתם ועיסוקם לחזור ולגור בקיבוץ, בחיק המשפחה והחברים, בסביבה מוכרת עם קהילה מאורגנת ומתפתחת ופתוחה לשינויים. הסוג השני הוא משפחות הבונות בשכונות ההרחבה. אלה הן משפחות שאינן מבני המקום/הישוב, והן בחרו לבנות את ביתן בסביבה כפרית ולעיתים אף בפריפריה מתוך שיקולים של איכות חיים, בטחון כלכלי ויצירת עתיד טוב יותר לילדיהם"

שיפוץ או הרחבה של בית ישן בקיבוץ דורש התייחסות למגבלות השטח וההנחיות לבינוי (על פי תב"ע) אשר ניתנות לאדריכל ע"י המועצה האזורית שהיא גם הוועדה לתכנון הממונה על הקיבוץ, ולכן מומלץ שהמבנה יתוכנן ביתר קפידה על ידי אדריכל המתמחה בשיפוץ והרחבה בקיבוצים.

 

כשמדובר בלשפץ או להרחיב בית או דירה קיימת, אני מראש מוגבלת בתנאים הפיזיים של המבנה בשטח. דוגמאות למגבלות אלו הן: קרבת המבנה לבתים אחרים, גודל המגרש בו ניתן לבנות ולהתרחב, האם ניתן להרוס את המבנה או חלק ממנו, עלויות הפינוי בינוי, האם התשתיות הקיימות באזור של חשמל ואינסטלציה מאפשרות המשך של שימוש בהן או שיש צורך להרוס אותן ולתכננן מחדש. לעיתים אני הופכת בית ילדים ישן או כיתת לימוד לבית מגורים ויש צורך "לקלף" את ההיסטוריה של המבנה ולהשמיש אותו למגורים. לא קל לקחת מבנה טעון רגשית כמו בית ילדים או מקום עבודה, נגיד הסנדלרייה של הקיבוץ, ולהפכו לאחר מספר חודשים לבית מגורים מבלי "לנקות" אותו מהעבר שלו.


 

מגבלה נוספת שיש בבניה בתחום הקיבוץ היא שברוב הקיבוצים עדיין אין חלוקה של אזורי המגורים למגרשים (פרצלציה) ולא נעשה שיוך דירות או נכסים. משמעות השיוך היא רישום כל נכס על שם המשפחה הגרה בו וקבלת בעלות על הבית והקרקע הצמודה לו. עבורי כאדריכלית, קיים חשש מפני חריגה מהשטח בו אני יכולה לתכנן את השיפוץ וההרחבה של הבית. על כן, שיפוץ או הרחבה של בית בקיבוץ הוא מעין פעולה כירורגית המצריכה בדיקה מקיפה וקפדנית של נתוני המבנה (חוזק מבנה, מיקום עמודים וקורות, מצב התשתיות) לצד רגישות מרבית אל מול המשפחות וניסיון למזעור פגיעה באיכות החיים של השכנים והסביבה.

 

בין אם אתם בני קיבוץ לשעבר אשר חשקה נפשכם בשיפוץ או בהרחבה של הבית הישן שלכם לכדי בית החלומות שלכם, או משפחות חדשות הבוחרות באיכות חיים עבורכם ועבור ילדיכם, כנראה שאתם שוחרי מגמת ה"חזרה לשורשים". יחד עם זאת, נצלו את הקדמה ובבואכם לתכנן את בית החלומות שלכם עשו לעצמכם טובה גדולה והיוועצו באדריכל המומחה בתחום.

 

אפרת מאירי

אדריכלית הרחבות לקיבוצים

טלפון 077-7020014

נייד 050-9847484

www.effie.saf.org.il

 

בתמונה: הרחבה בקיבוץ צילום: יחסי ציבור